הוצאת פיוטית, 2017
על "איך זה שהמים שקטים" מאת שושנה ויג
בספר הביכורים ״איך זה שהמים שקטים״ נעה המשוררת כמו במסלול החיים ומשתמשת במילים כדי לברוא ולחשוף את עולמה הפנימי. השיר הפותח את הקובץ הוא גם שיר ארספואטי, אלוזיה לספר בראשית, האמירה המיתית שהעולם נברא במילה, ״המילים נבראו ראשונות…״
במסע התבוננות המשוררת נאחזת במראות וכמו בעליסה בארץ הפלאות המראה שנגלה כמו חומק ממנה. מראות הגן הם מראות הילדות או חוויות הבת, האישה, האֵם, אבל גם מראות של פליאה שהכול חולף, גם תחושות של ארעיות ותלישות. העולם המעורער של המשוררת משתרג ונאחז במילים - ״כל מה שהיה בך קולנוע, הופך מאחור לגן תעתועים.״
השירים בספר מעוררים פליאה וצריך לקרוא בהם לפחות פעמיים, גם הצירופים מקוריים, התמונות מאוד סוריאליסטיות. אף שהספר הזה אסופה ראשונה יש בו בשלות וחדות של יוצרת שאמנות הכתיבה מדויקת וחדה.
בית
הִיא חָשְׁבָה
שֶׁבֵּיתָהּ זֶה הוֹרֶיהָ
חָשְׁבָה שֶׁבֵּיתָהּ עַבְדוּתָהּ
חָשְׁבָה שֶׁבֵּיתָהּ יְלָדֶיהָ
חָשְׁבָה שֶׁבֵּיתָהּ
גְּאֻלָּתָהּ.
לא הֶעֶלְתָה עַל דַּעְתָּהּ
שֶׁבֵּיתָהּ
הוּא כָּל מָה
שֶׁלֹּא עָלָה בְּדַעְתָּהּ.
שירה משובחת בדיו של קסם.
על הספר מאת טל איפרגן | מדור מומלצים, בין סגול ובין תכלת:
יצירותיה של הראל התפרסמו לאורך השנים בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות, וכעת היא יוצאת בספר משלה "איך זה שהמים שקטים". דרכו, חוזרת המשוררת אל זרועות השלמוּת, כמו תלויים אנו בה בלבד, מתוך קבלה כי זו עוברת דרך סך החלקים.
הספר מחולק לשישה שערים, שנאספים לשיר החותם את השער האחרון:
נוֹלַדְתִּי אֶרֶץ
וְגָדַלְתִּי לִהְיוֹת שָמַיִם
אַחַר כָּךְ יָרַדְתִּי מַבּוּל
וְנִמְחֵיתִי
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
עַכְשָׁו אֲנִי נוֹצָה לְבָנָה
הספר מאגד בהדרגתיות יפה להפליא, את התקווה להתפעם תמיד, את הכמיהה לשאוג את החיים בשקט ואת הערגה לפגוש מחדש באהבה. מומלץ לנפש.
לינקים:
שירים מתוך
"איך זה שהמים שקטים"
סך חלקיי
הַבִּיוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי מֻרְכֶּבֶת
מֵחֲלָקִים
יַלְדָּה צִפּוֹר
חֶלְקֵי
אִשָּׁה עוֹפֶרֶת
מְשׁוֹרֶרֶת עַל קַו שֶׁבֶר: לֹא רוֹצָה
לִהְיוֹת גְּדוֹלָה מִמֶּנִי
רוֹצָה לִהְיוֹת שְׁלֵמָה.
בראשית
הַמִּלִּים נִבְרְאוּ רִאשׁוֹנוֹת
עוֹד לִפְנֵי הַשָּׁמַיִם, עוֹד כְּשֶׁהָאָרֶץ
הָיְתָה רַק חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם.
וְהַמִּלִּים הִזְרִיעוּ זֶרַע וְהִצְמִיחוּ דֶּשֶׁא
וַעֲצֵי פְּרִי וְדַעַת.
רִאשׁוֹנוֹת נִבְרְאוּ הַמִּלִּים
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַבְדִּיל
בֵּין מַיִם לְמַיִם, בֵּין אָדָם לְבֶן אָדָם
בֹּשׁ וְלָבוּשׁ וְעָרוּם.
בֵּין אֲנִי לְאַתָּה לְאַתָּה וַאֲנִי
בֵּין הַפְּרָטִים וּפְרָטֵי הַפְּרָטִים.
וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם
אֲנַחְנוּ עֲסוּקִים בְּהַבְחָנוֹת
(אוֹ עוֹשִׂים אַהֲבָה אוֹ כּוֹתְבִים שִׁירִים)
עוֹמְדִים מֵעַל הַתְּהוֹם
וּמְנַסִּים לִרְאוֹת אֶת החֹשֶׁךְ,
לַחֲזֹר לַשְּׁלֵמוּת
שֶׁל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ.
הבהוב
הַשָּׁמַיִם הֵם הַמְצָאָה
שֶׁל הָאָדָם
כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ קוֹרַת גַּג
לְגוֹנֵן עָלָיו – –
רַק כְּשֶׁהַפַּחַד מִתְפּוֹגֵג
וְהַבְּדִידוּת הוֹפֶכֶת שְׁקֵטָה
הוּא מְגַלֶּה
שֶׁהַכּוֹכָבִים מְרַחֲפִים
בְּלֹא אֲחִיזָה.
וְהוּא יוֹדֵעַ, יוֹם אֶחָד
תֵּעָלֵם גַּם הָאָרֶץ
תַּחְתָּיו. וּכְמוֹתָם, הוּא
יִוָּתֵר תָּלוּי –
וְרוּחוֹ תּוֹסִיף לְהַבְהֵב
עַד שֶׁתִּמָּצֵא נֶפֶשׁ אַחַת
שֶׁתַּבִּיט בּוֹ וְתֹאמַר:
רְאוּ, כּוֹכָב מְנַצְנֵץ.
כשל לוגי
פַּעַם מָעַדְתִּי כְּמוֹ אַלִיס
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהַדְּמָעוֹת נֶאֱסָפוֹת לְיָם
מִשָּׁם וַדַּאי אֶרְאֶה אֶת הַחוֹף
וְאֶת הַיְּלָדִים
הַבּוֹנִים אַרְמוֹנוֹת
וְאֶהְיֶה כְּמוֹתָם בְּטוּחָה
שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲזֹר
כָּעֵת נוֹכַחַת כִּי בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת
דִּמְעָה הִיא רַק חֶלְקִיק
כָּל כָּךְ קְטַנְטַן
שֶׁכְּשֶׁהִיא מִתְנַפֶּצֶת אוֹ מַחְלִיקָה
בְּמוֹרְדוֹת חַיַּי
אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת
לְמָה הִיא מִתְפָּרֶקֶת עוֹד
וּמִתֹּם וְעַד תֹּם, לָבֶטַח
אֶחֱזֹר לַיָּם, אַךְ לְעוֹלָם לֹא אוּכַל
לִטְבֹּעַ בְּמוֹ דִּמְעוֹתַי.
כף יד קטנה
כָּל הָאֹשֶׁר שֶׁבָּעוֹלָם
נִכְנָס בְּתוֹךְ כַּף יָד קְטַנָּה
שֶׁל יֶלֶד
אַחַר כָּךְ מִתְפַּזֵּר
וְנֶעְלָם, כְּשֶׁאַתָּה מְנַסֶּה
לְהַחְזִיק בּוֹ
נֵרוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת
מְרַצְּדִים אֶת כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת
שֶׁהִתְעוֹפְפוּ פוּ פוּ
מַזְכִּירִים לְךָ
שֶׁכְּמוֹ הַנֵּרוֹת הַדּוֹלְקִים
גַּם אֹשֶׁר צָרִיךְ
אֲוִיר כְּדֵי לְהִתְקַיֵּם.