הוצאת עמדה, 2021
על הספר מאת רן יגיל:
מינימליזם של אהבה. איך תכתבי שירים על הנושא הזה שהספרות לא הפסיקה לעסוק בו מעולם ולא תפסיק לעסוק בו לעולם? בקול לירי, חד ומדויק, במחזור לכיד ומקורי, מצליחה המשוררת ציפי הראל בספרה "קווים ונקודות" לעשות זאת. הקו הוא זכרי, הנקודה היא נקבית, ובין שתי נקודות יכולים לעבור הרבה קווים, וקווים רבים נחתכים בהרבה נקודות. אלה החיים שלנו, נשים וגברים.
באיזו עדינות ארוטית נפלאה כותבת הראל את מחזור האהבה הזה המחולק לשלושה: "כמעט...", "דז'ה וו" (כבר נראה), "מעולם לא...". מתוך השירים האלה עולה כל הזמן התחושה כי האהבה היא דבר יקר ערך וחמקמק, רגע אחד היא שם ואחר כך כבר לא, ושוב גחה לה ממקום איניודע: במציאות, בזיכרון. כמו ברומן האהבה הגדול של לואי אראגון "אורליין", שבו עיקר היופי הוא בתיאור פיוטי עדין של האהבה הנידפת, הטרגית הלא-אפשרית – הסיפור המיתי הגדול של הספרות הצרפתית.
לא לחינם אפוא כותרות השערים בספר זה הן בצרפתית, ושמות השירים מצויים דווקא בתחתית העמוד ולא בראשו: קודם תחווה את השיר הארוטי ואז תסכמו בשורה תחתונה אם בכלל תוכל – כמה מקורי, אישי וחגיגי.
לינקים:
שירים מתוך
"קווים ונקודות"
כָּל חַיַּי בָּגַדְתִּי בָּאַהֲבָה, וְהִיא
לֹא נִשְׁאֲרָה חַיֶּבֶת
הֵבִיאָה לִי אוֹתְךָ
וְהֵטִיחָה:
עַכְשָׁו אַתְּ מְבִינָה אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ
| לְהִתְאַהֵב
מִתְבּוֹנֶנֶת בְּיָדֶיךָ
מְנַסָּה לְדַמְיֵן
אֵיךְ נִרְאֶה צִדָּן הַשֵּׁנִי
לְאָן מוֹבִיל אֶצְלְךָ קַו הַלֵּב
לְאָן קַו הַחַיִּים
וְאִם לְרֶגַע נַחְזִיק יָדַיִם
הַאִם אֶפְשָׁר
שֶׁיִּתְחַבְּרוּ הַקַּוִּים
וְאִם נַרְפֶּה
הַאִם יַרְפֶּה גַּם הַלֵּב?
| קווים
כָּל כֻּלִּי נִכְנֶסֶת בְּתוֹךְ
כַּף יָד אַחַת שֶׁלְּךָ
פִּצְפֹּנֶת, אַתָּה קוֹרֵא לִי
נְקֻדֹּנֶת שֶׁלִּי
וּמַנִּיחַ אוֹתִי בַּכִּיס הַפְּנִימִי שֶׁל הַמְּעִיל
בַּצַּד שֶׁקָּרוֹב לַלֵּב
| ונקודות
וּבְלַיְלָה אַחֵר סוֹעֵר בִּמְיֻחָד
נִפְרְצוּ בְּבַת אַחַת כָּל הַשָּׁמַיִם
אֲבָל מִי בִּכְלָל חָשַׁב
עַל אֱלֹהִים, כְּשֶׁמִּכָּל הַכִּוּוּנִים נִתַּךְ עָלֵינוּ
גֶּשֶׁם שֶׁל נְקֻדּוֹת וְקַוִּים
כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִתְפֹּס אֶת כֻּלּוֹ
אַךְ כָּל שֶׁהִצְלַחְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי הַקְּטַנּוֹת
זֶה לְהַחְזִיק
רַק קַו אֶחָד וְכַמָּה נְקֻדּוֹת
| חיבורים
שְׁנֵי בָּלוֹנֵי הֶלְיוּם
מִתְעַלְּסִים בְּלַיְלָה שָׁחֹר
לְאוֹר הַלְּבָנָה
אָנוּ נִמְשָׁכִים
כְּפַרְפָּרֵי לַיְלָה סַהֲרוּרִיִּים
אַחַר תְּנוּעָתָם
מוֹשִׁיטִים יָד לְלַקֵּט
אֲבַק כּוֹכָבִים
שֶׁמְּפַזֵּר פָּנַס רְחוֹב
מִבַּעַד לְחַלּוֹן פָּתוּחַ
תַּקְלִיט יָשָׁן מִתְנַגֵּן, וּבֵינֵינוּ
לְבֵין עַצְמֵנוּ –
מַהוּ שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָנוּ
לְהַחְזִיק אֶת כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה
וְלֹא לְשַׁחְרְרוֹ לָרוּחַ?
| עד כלות הנשימה